הטיול של נועה לאי סאו מיגל – יום 4 – אל תספרו לאמא

כשסיפרתי לאמא שלי שאני נוסעת לאיים האזוריים לחופשה ושלא אקח טלפון – היא לא הנידה עפעף. אבל כמה ימים לפני הטיול היא נזכרה שהיא יידישע מאמא ודרשה שאצור קשר לכשאגיע. כשהסברתי לה שלא יהיה לי איך לעשות את זה כי אהיה בלי הנייד, התחילה מסכת שלמה של שכנועים פולין סטייל.

"אם זאת התודה שלך אחרי כל מה שעשיתי בשבילך אז באמת לא צריך", "כשתהיי אמא ויהיו לך ילדים אז תביני על מה אני מדברת" ובעיקר: "אם את לא מתקשרת סימן שלא אכפת לך ממני". לא עמדתי בלחץ והתקשרתי עם הנחיתה.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי נוכחתי לדעת שעם כל הכבוד (ויש כבוד…) יש דברים שאמא לא צריכה לדעת גם בדיעבד, למשל מה שקרה לי ביום הרביעי לטיול שלנו באי סאו מיגל.

יום ברגוע

אחרי היום המאתגר שהיה לנו אתמול המדריך החליט שהיום הרביעי לטיול יהיה "יום ברגוע".  מכיוון שבבוקר ירד גשם הוחלט לצאת להליכה קצרה בשביל PR 39 SMI – שביל הליכה שנמצא 10 דקות נסיעה מהמלון וכולל 2 ק"מ (בערך שעה וחצי) בירידה ברמת קושי שמוגדרת כקלה.

השביל נחשב מהותי מבחינה לאומית כי בו נמצאות 4 תחנות הידרואלקטריות ישנות – תחנות שהיוו את התחלת הייצור וההפצה של אנרגיה חשמלית ממקורות מתחדשים באי. לא ויתרנו וביקרנו גם במוזיאון שמוקדש לתחנות האלה. "יום ברגוע" עד הסוף.

שלט ההכוונה לשביל הטיול pr 39 smi

שלט ההכוונה לשביל הטיול pr 39 smi

התחנה ההידרואלקטרית הראשונה - Fabrica da cidade

חורבות התחנה ההידרואלקטרית הראשונה – Fabrica da cidade

התחנה ההידרואלקטרית השנייה - Fabrica da Vila

התחנה ההידרואלקטרית השנייה – Fabrica da Vila

הצינור שהוליך את המים מהתחנות לצרכנים

הצינור שהוליך את המים מהתחנות לצרכנים

השלט למוזיאון ההידרואלקטרי

השלט למוזיאון ההידרואלקטרי

עם סיום ההליכה המדריך החליט שנבצע פעילות נוספת שלא דורשת מאמץ רב – שיט לצפייה בלווייתנים. המדריך בדק את התחזית וקבע (ובצדק) שהשעה הכי טובה לצאת לשיט היא 14:00, אז  הים צפוי להיות הכי שטוח שאפשר.

מובי דיק

הצטיידנו בארוחת צהריים והגענו למרינה של פונטה דלגדה אחרי כחצי שעת נסיעה נרגשים כילדים. המדריך הזמין כרטיסים מראש להפלגה באוניה בעלת השם המחייב "מובי דיק", אבל נשאר על הרציף בטענה ש"יש לו דברים לעשות".

בניגוד לספינות אחרות, "מובי דיק" יוצאת לים רק כשיש תנאים אידאלים לצפייה בלווייתנים והיא מצוידת במכשירי קשר, תצפיתנים וסונאר – מה שאומר שהסיכוי שלא לראות לווייתנים שואף לאפס.

הקפטן אפילו מתחייב (זה נהוג באיים האזוריים) להחזיר את מלוא הכסף שקיבל במידה ולא רואים ולו לוויתן אחד, כך שאם צריך (מה שאכן קרה) הוא יפליג יותר מ-6 מייל לתוך האוקיינוס, האזור שבו לרוב נמצאים הלווייתנים.

הקפטן גם טען שמבחינתנו מדובר בעבודה הכי טובה בעולם, כך שהוא לעולם לא ייצא לפנסיה וימשיך לצאת לאוקיינוס לצפות בלווייתנים עד יום מותו. הייתי אופטימית.

הספינה מובי דיק

הספינה מובי דיק

מרימים עוגן

בהתחלה הכל זרם חלק תרתי משמע, כך שאפילו נופפתי לשלום לדייגים המקומיים. בהמשך ישבתי בירכתיים, אבל עם הופעת הדולפינים הראשונים קמתי לצלם וקיבלתי בחילה מהטלטולים של הספינה.

הדייגים המקומיים מנופפים בחזרה

הדייגים המקומיים מנופפים בחזרה

בשלב הזה עוד התבדחתי ואפילו אמרתי לאחת מבנות הקבוצה שלי :"זה מבחינתי החלק הכי מאתגר בטיול האתגרי שלנו". לצערי לא ידעתי כמה צדקתי.

ניסיתי כמובן להתגבר על הבחילה, לנשום עמוק ואפילו לנסות להתעלם ממנה ע"י צילום הדולפינים בווידאו, אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד. אחרי בערך שעה של הפלגה כשהרוח החלה לנשב בעוצמה והגשם לטפטף – החלטתי להיכנס לקבינה.

כאן זה כבר לא נגמר טוב. הקאתי על הרצפה ועל הבגדים ולא הפסקתי בערך עד סוף ההפלגה, כולל מול עיניו של הקפטן עצמו. אמנם הייתי הכי יסודית, אבל ממש לא הראשונה. אחת הנוסעות סבלה ממחלת ים מרגע היציאה מהמרינה ועד הכניסה אליה שוב – 4 שעות רצוף.

חוסה קוסטה - הקפטן של הספינה מובי דיק

חוסה קוסטה – הקפטן של הספינה מובי דיק

אני לא לבד

מסתבר שכמעט אף אחד לא היה חסין: אנשים שעבדו בים במשך שנים (כמו אחד מחברי הקבוצה שלי), אנשים שלקחו כדורים נגד בחילה ואפילו ילדים שנחשבים לעמידים במיוחד.

בשלב מסוים כחצי מהאנשים על הסיפון יצאו מכלל תפקוד. אני הרגשתי כמו באו"ם כי לא הייתה שום הבחנה בין גזע, מין או גיל. אלו שנותרו במצב תקין עשו מעל ומעבר כדי לעזור: נתנו טישו, מים ואפילו הציעו לעלות איתי לסיפון בתקווה שזה יעזור.

גם אנשי הצוות ניקו את הלכלוך והביאו שקיות הקאה, אבל אני פחדתי לזוז ופשוט נשארתי צמודה לפח האשפה במשך כל ההפלגה. אני חושבת שקיבלתי החלטה נכונה כי אחת מבנות הקבוצה טענה ש-"עם הרוח שנשבה שם היית עפה למים תוך שנייה".

בקיצור – לווייתנים כמובן לא ראיתי ואני כאמור לא היחידה. כשירדנו לרציף הבנתי גם למה המדריך לא הצטרף אלינו. הוא פשוט ישב שם וחייך 🙂

הלוויתן היחידי שראיתי - בובת ענק בקניון המקומי

הלוויתן היחידי שראיתי – בובת ענק בקניון המקומי

ומה המסקנות שלי?

המסקנה הראשונה היא שכדאי להצטייד בבגדים חמים ובבגדים להחלפה, במיוחד אם אתם מתכננים פעילות כלשהי אחרי ההפלגה.

המסקנה השנייה היא להזמין חדר במלון שיש בו שירותי כביסה או ניקוי יבש. מזל שבמלון שבו התארחנו היה את כל זה, אחרת הבגדים שלי היו פשוט נזרקים לפח.

המסקנה השלישית היא שאם אתם סובלים כמוני מבחילות בנסיעות פשוט ותרו על החוויה. אמנם בכל מדריך צפייה בלווייתנים נחשבת לאטרקציית חובה (כזו ששום ביקור באיים האזוריים אינו שלם בלעדיה), אבל היא יכולה להפוך בקלות מתענוג לסיוט.

המסקנה הרביעית היא שלמרות הרצון אני כבר כנראה לא אהיה מגלת ארצות כמו קולמבוס. אבל הכי חשוב – עשו טובה ואל תספרו שום דבר לאמא שלי.