הטיול של נועה לאי סאו מיגל – יום 3 – הכל זורם

במאה ה-6 לפנה"ס אמר הרקליטוס ש"הכל זורם" והתכוון שהעולם משתנה כל הזמן, אבל מבחינתי זו ההגדרה הכי טובה ליום הטיול השלישי שלי בסאו מיגל. יום זה הוקדש לנוזלים הכי חשובים בחיים של כולנו: מים, תה ואלכוהול.

מים

בבוקר יצאנו לעשות קניונינג בפארק הלאומי Ribeira dos Caldeiros שנמצא כחצי שעה נסיעה מהמלון שלנו. מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני מתנסה בפעילות זו – חשבתי לתומי שמדובר שאנחנו מגיעים ישירות למפל כלשהו, עושים בו סנפלינג וזהו. כמובן שטעיתי.

Ribeira dos Caldeiros

Ribeira dos Caldeiros

למעשה מדובר בהליכה בתוך ערוץ הנחל שזורם במקום תוך מעבר במכשולים שונים, למשל מכשולי מים והפרשי גובה שנעשים באמצעות קפיצות למים או סנפלינג. זה רק נשמע קל.

רק ההגעה למכשול המים הראשון (מפל) הצריכה הליכה מאומצת בעלייה של 20 דקות. כל זה נעשה כשאנחנו לבושים בחולצת לייקרה, חליפת צלילה, גרביים ונעליים מיוחדים וכן קסדה ורתמת בטיחות. ככה זה – בחברת Azorean Active Blueberry לא לוקחים סיכונים מיותרים.

כשהגענו שני המדריכים המקומיים (אחד בראש ואחד ששימש כמאסף) אמרו שלא חייבים לעשות שום דבר שלא רוצים, כך שיש פתרון לכל הפחדנים. יתרה מזאת – הם טענו שאם מתעקשים לבצע פעולה כלשהי בניגוד לרצון הגוף מסתכנים בפציעה, בעיקר כי הגוף מכווץ מפחד.

מישהו שכח את השיבר פתוח

במפל הראשון עשיתי הכל כדי להיות שנייה בתור לסנפלינג. מצד אחד לא רציתי להיות הראשונה שבודקת את כשירות הציוד, אבל מצד שני לא רציתי להילחץ מלראות את האחרים יורדים לפני.

סנפלינג במפל הראשון. צילום : צוות Azorean Active Blueberry

סנפלינג במפל הראשון. צילום : צוות Azorean Active Blueberry

אמנם החישוב הוכתר בהצלחה מבחינה תאורטית אבל מבחינה מעשית קצת פחות. אני לא ממש ראיתי איפה לשים את הרגליים על הסלעים כדי להתחמק ממי המפל. הרגשתי כאילו מישהו פתח ממטרה בפרדס ושכח לסגור אותה (מושבניקית שכמוני – אלה האסוציאציות שלי…).

לא רק שמי המפל קרים אלא גם מי הבריכה שהוא מתרוקן אליה. למרות זאת לא ויתרתי על האפשרות לתצלום וקפצתי למים. אחרי שיצאתי רועדת מהמים הבטחתי לעצמי לא לעשות את זה יותר.

מילה זאת מילה גם פה

במכשול המים השני ההבטחה שלי עמדה למבחן. המדריכה ביקשה מאיתנו לשכב על הגב, להצליב ידיים על החזה ולחכות שהיא תדחוף אותנו מאחורה – סוג של מגלשת מים מאולתרת.

נאמנה להבטחה שלי לעצמי אמרתי למדריכה :"אל תדחפי אותי. אני ארד לבד". היא לא הייתה רגילה כנראה לחוצפה ישראלית (היינו הישראלים הראשונים שהיא הדריכה), אבל הסכימה כנראה מחוסר ברירה או שהיא פשוט "זרמה" בהשפעת המים. ירדתי על הטוסיק מסביב.

בהמשך הגענו למקום שבה אין שום דרך להמשיך מלבד לקפוץ למים מגובה 3 מטר. גם הפעם סירבתי לעשות כנדרש והחלטתי לבדוק אם המילה של המדריכים היא מילה, כלומר האפשרות לבחור באופציה אחרת בכל שלב.

כאן המדריכה לא התרגשה ואמרה שאפשר לרדת גם באמצעות חבל. זה אולי היה פחות קר, אבל ממש לא פחות מפחיד.

יורדת בחבל. צילום : צוות Azorean Active Blueberry

יורדת בחבל. צילום: צוות Azorean Active Blueberry

בשלב מסוים המדריך אמר שהגענו למקום שבו צריך לעשות 10 שכיבות סמיכה ו-10 סקווטים. עשיתי 10 סקווטים והבטחתי (וקיימתי) 10 שכיבות סמיכה בסיום המסלול. למרות שזו הייתה בדיחה מבחינתי זה היה מצוין – ככה סימנתי V על המשבצת של הכושר היומי.

סוף מסלול תרתי משמע

במפל האחרון כבר הייתי ראשונה, אבל זה היה מבחינתי הכי מפחיד. המדריכה ביקשה שנעמוד איתה על מדף סלע צר במיוחד ושממנו נעשה את הסנפלינג. אין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל עובדה שאני פה כדי לספר.

המפל האחרון. צילום : צוות Azorean Active Blueberry

המפל האחרון. צילום : צוות Azorean Active Blueberry

בסוף המסלול הייתה אפשרות לבחור אם להמשיך הלאה או לקפוץ משני מפלים נוספים: אחד בגובה 2 מטר ואחד בגובה 6 מטר. ויתרתי על התענוג. הנעליים וחליפות הצלילה היו כבר ספוגים במים קרים, הזרועות והרגליים כאבו וההליכה הצריכה שימת לב מתמדת כדי לא להחליק על האבנים החלקות, אבל החיוך אמר הכל.

תה

אחרי ארוחת צהריים טעימה של מאכלים מסורתיים במסעדת Poco Azul (אני התמכרתי לדג בטמפורה של קורנפלור) הגיע הזמן לשתות משהו. נסענו 10 דקות והגענו למפעל התה גוראנה – מפעל התה היחיד והעתיק ביותר ביבשת אירופה.

מסתבר שזהו גם מפעל התה היחיד ששרד באיים האזוריים מסיבה אחת – הוא היחיד שמספק לעצמו אנרגיה הידרואלקטרית מהמפלים הסמוכים.

מפעל התה גוראנה

מפעל התה גוראנה

מטעי התה של המפעל

מטעי התה של המפעל

אמנם עכשיו עונת הקציר של עלי התה האורגניים שאמורה להיות כאוטית אבל במפעל התה כמו באיים כולם האווירה רגועה וחייכנית. לא עושים פה שימוש בחומרי הדברה, צבעים, קוטלי פטריות או חומרים משמרים ואת התה המשובח הזה אפשר לרכוש בחנות המפעל הצמודה או כאן בקישור.

אולי הסיבה לכך היא ריח התה, אולי הקרבה לאוקיינוס, הקרקע העשירה במינרלים או האקלים הייחודי אבל התוצאה אחת – במקום מכינים תה משובח כבר 100 שנה ומשתמשים באותן שיטות חקלאיות שלא השתנו מ-1874.

לא אכביר עוד במילים כי 33 טון של תה שמייצרים פה כל שנה אומרות הכל. למרות זאת התחשק לנו משהו קצת יותר חזק. אז נסענו רבע שעה למפעל הליקרים Mulher de Capote.

אלכוהול

המפעל הוקם אמנם רק ב-1993 אבל הוא מבוסס על ידע וניסיון שהצטברו משנת 1936. המפעל מייצר משקאות אלכוהוליים שונים (ליקר, ברנדי, רום וכו') מהפירות של האיים האזוריים: פסיפלורה, אניס, אננס ועוד. יש להם אפילו מטע פסיפלורה משלהם שמיועד לעשיית הליקר.

מפעל הליקרים Mulher de Capote

מפעל הליקרים Mulher de Capote

פסל סביבתי בכניסה למפעל שעשוי כולו מבקבוקים ריקים

פסל סביבתי שעשוי כולו מבקבוקים ריקים בכניסה למפעל

חביות העץ שבהן מאחסנים את המשקאות

חביות העץ שבהן מאחסנים את המשקאות

פה דווקא עובדים במרץ - ניקוי בקבוקי המשקאות לפני משלוח

פה דווקא עובדים במרץ – ניקוי בקבוקי המשקאות לפני משלוח

אחרי שתי לגימות כל הכאבים מהבוקר נעלמו (אבל לא הסימנים הכחולים) וכל מה שהיה עד עכשיו בסדר – הפך להיות הרבה יותר טודו בום. מעניין מה הרקליטוס היה אומר על זה…