הטיול של נועה לאי סאו מיגל – יום 5 – חזרה לשורשים

זה התחיל כשיצאנו ממטע האננס (40 דקות נסיעה מהמלון שלנו) בבוקרו של היום החמישי לטיול שלנו באי סאו מיגל. אחרי שראינו סרט שמסביר את תהליך הגידול של הפרי, שמענו הסברים וראינו את המטע הקטנטן אחת מבנות הקבוצה לא התאפקה יותר.

"איך אתם מצליחים להרוויח כשאתם מוכרים את האננס במחיר כזה מצחיק?" היא שאלה את המדריך המקומי בחוצפה ישראלית טיפוסית. הוא מצידו הודה שבלי הסובסידיות הממשלתיות הם לא היו שורדים.

בתור מושבניקית הרגשתי שמצאתי נשמות תאומות, אבל זו הייתה רק ההתחלה של יום טיול שהחזיר אותי במנהרת הזמן.

מתחילים את המסע לאחור בחממת האננס

מתחילים את המסע לאחור בחממת האננס

מחנה 80 זה כאן

בהמשך נסענו 20 דקות לנקודת היציאה לטרק PRC 05 SMI) Serra Devassa), טרק שמצריך הליכה של כשעתיים (5 ק"מ) במסלול מעגלי. ההליכה עקרונית לא הייתה קשה (רמת הקושי מוגדרת כבינונית), אבל העובדה שבאותו יום התחזית שלא כהרגלה טעתה הפכה אותה למאתגרת.

שביל הטיול PRC 05 SMI

שביל הטיול PRC 05 SMI

במקום 22 מעלות צלסיוס קיבלנו ערפל שהמטיר עלינו טיפות של לחות והקשה על הראות. אני כמובן התרגלתי להאמין לחזאים והצטיידתי בגופיה ובמעיל בלבד.

לא רק קפאתי מקור, אלא גם הרגשתי כאילו חזרתי לטירונות במחנה 80 שנעשתה בחורף הקשה של דצמבר 92. מצד שני בתור בעלת פחד גבהים אולי טוב שלא ראיתי את התהום שפערה את פיה צמוד אלינו…

לא רואים ממטר

לא רואים ממטר

שושנה מבת ים

בסיום ההליכה נסענו 15 דקות והגענו לתצפית על Sete Cidades. ההפתעה הגדולה מבחינתי לא הייתה האגמים המרהיבים ביופיים והאגדה הרומנטית שמסבירה את צבעם השונה, אלא האנשים שפגשנו שם – שושנה ויעקב מבת ים.

Sete Cidades - לא כל כך רואים אבל לכל אגם יש צבע אחר

Sete Cidades – לא כל כך רואים אבל לכל אגם יש צבע אחר

הם אמנם כבר 30 שנה בארצות הברית, אבל ברגע שהם שמעו עברית הם הפכו לחברים החדשים הכי טובים שלנו. וכמובן שהם ניצלו את ההזדמנות לספר לנו בערך את כל קורות חייהם. הרגשנו בבית.

לאחר מכן נסענו לאכול צהריים באחת המסעדות המקומיות ונתקלנו לראשונה בקוזידו – החמין המקומי שאמנם נופל באיכותו מהמקור, אבל לא פחות טעים ממנו.

אני התאהבתי בכרוב שנמצא בתחתית הסיר וסופג אליו את כל הנוזלים של הבשר. הבטחתי לעצמי לנסות בשבת החורפית הבאה, כך שכל מה שחסר לי עכשיו הוא קצת גשם…

רק בגלל הרוח

אחרי האוכל המדריך שלנו הבין שההליכה שהוא תכנן עבורנו בלגונת האש פשוט לא אפשרית, בעיקר בגלל הרוח שנשבה במהירות מטורפת של כ-19 קשר לשעה.

החלטנו להישאר לחוף האגם ופשוט לעשות שנ"צ כהלכתו על הדשא. הכי ישראלי בעולם, במיוחד שהאגם הזכיר לי יותר מכל את חוף הכנרת.

שנ"צ כהלכתו לחוף האגם הכחול

שנ"צ כהלכתו לחוף האגם הכחול

הכנרת - ההיית או חלמתי חלום?

הכנרת – ההיית או חלמתי חלום?

לכן כשהמדריך הציע לצאת להליכה נינוחה לאורך האגם הכחול הסכמנו בשמחה, אבל מה שעניין אותי יותר מכל הן הפרות המקומיות ובעיקר היכולת שלהן לעמוד בזויות בלתי אפשריות בהרים התלולים.

דניאל סיפר שבארץ מולדתו אנגליה פרה שיושבת מסמלת על גשם שאמור לרדת, אבל הפרות פה כנראה לא שמעו על זה. הבנתי גם שעושים פה שימוש במכונת חליבה ניידת, אבל לא הצלחתי לברר את הנושא עם הרפתן המקומי.

הוא אמנם חלף על פנינו באטיות עם הטרקטור שלו בעגלה שעליה מיכלי חלב, אבל העובדה שהפורטוגזית שלי הסתכמה ב"בוקר טוב", "תודה" ו-"שלום" הקשתה על העניין. לא נורא כי איפה עוד יכולתי להיזכר בסבא וסבתא שלי החלוצים שעשו כמוהו, רק לפני כמעט 100 שנה? בכל מקרה הבטחתי לעצמי לחזור לכאן שוב כדי לברר את כל הסוגיות. אני חולמת על טיול מודרך שכולל סיור בג'יפ לאגם, שיט בקטמרן וארוחת צהריים. מי מצטרף אלי?

הרפתן המקומי בדרך למחלבה

הרפתן המקומי בדרך למחלבה

זה לא הסוף

כשחזרנו למלון בערב עייפים אחרי כמעט שעה נסיעה חיכתה לנו הפתעה בחדר האוכל – הופעת פולקלור של להקת מחול וזמר מקומית.

חלק מהגברים לבשו חולצות משובצות מסורתיות, אבל לי הם נראו כמו קיבוצניקים. הגעתי למסקנה שאני מתחילה להתגעגע הביתה.

עד עכשיו קשה לי להחליט אם כל היום היה בגדר חזרה לעתיד או חזרה לשורשים, אבל דבר אחד בטוח – גם באיים האזוריים המרוחקים יש סיכוי שמישהו יבין את הראש שלי או לפחות עברית. גם אם לא הסוסים, לפחות פגשתי את שושנה מבת ים שעשתה זאת בחן רב.