הטיול של נועה באי סאו מיגל – יום 2 – האדמה הטובה

פרל בק אמנם כתבה את הספר "האדמה הטובה" על סין, אבל באי סאו מיגל הביטוי מתאים לא פחות. כאן האדמה טובה מעל ומתחת לפני האדמה והיום ה-2 שלנו באי הוקדש לתנובת האדמה המקומית. רמז לבאות קיבלנו כבר בארוחת בוקר שהייתה עשירה במיוחד (אז מה אם הובטחה לנו ארוחה קונטיננטלית?).

גילינו שיורד גשם שוטף, אז דניאל המדריך החליט על בילוי במקום סגור ובחר במערת הלבה Gruta do Carvão (בתרגום לעברית : מערת הפחם) – מערת הלבה הגדולה באי שפתוחה לקהל מתוך 27 מערות דומות ושנמצאת במרחק 20 דקות נסיעה מהמלון.

בדרך נועם הסביר לנו שהגאולוגיה היא זו שקובעת את אופיים של האיים האזוריים. למשל, באי סאו מיגל יש 3 הרי געש וביניהם עמק פורה. בעמק זה שוכנת העיר פונטה דלגדה, מה שהביא לכך שהחקלאות ובעקבותיה הכלכלה של האי (ושל האיים האזוריים כולם) התרכזה שם.

מערת הלבה Gruta do Carvão

המערה נוצרה כאשר הלבה התקררה עם החשיפה למי הים – מה שיצר צינור ובהמשך מערה עם נטיפים של לבה. המערה כיום משתרעת על כ-2.5 ק"מ שמחולקים ל-3 חללים, אבל החוקרים מעריכים שאורכה האמיתי הוא כ-5 ק"מ לפחות.

גובה המערה נע בין 4-15 מטר. המבנים (כבישים, בתים וכו') שנבנו מעל המערה עוברים בדיקות תקופתיות כדי לוודא שהם יציבים. בעבר כבר פונו מבנים שהוכחו כמסוכנים, למשל בית ספר שהיה בסכנת קריסה לתוך האדמה. גם החלוקה לחללים השונים נעשתה בגלל קריסה של חלקים מהמערה.

הביקור שלנו כלל הדרכה באנגלית (יוצאת כל שעה עגולה) בכ-200 מטר מהמערה עם אמצעי בטיחות קפדניים: כובע רחצה ועליו קסדה. וכמובן שביקרנו רק בחלקים הבטוחים. למרות שאני לא חובבת גאולוגיה היה מרתק וגם אופנתי במיוחד.

המוזיאון היהודי ובית הכנסת בפונטה דלגדה

בזמן שהיינו במערה פסק הגשם, אבל הזמן לא עצר מלכת. הבטן שלנו הודיעה לנו שהגיעה הזמן לאכול משהו. לאחר ארוחת צהרים שהייתה גם טעימה וגם זולה (6-10 לאדם) המשכנו בדרכנו לעבר היעד הבא – בית הכנסת/מוזיאון "שער השמיים" שהוא אחד מחמשת בתי הכנסת שהיו בעבר בפונטה דלגדה.

המוזיאון נמצא במיקום שבו הוקם בית הכנסת ב-1836 ומשחזר אותו בקפידה. רוב יהודי האי היו אנוסים שבחרו מאימת האינקוויזיציה בפורטוגל. אמנם לא הייתה אנטישמיות רשמית באיים האזוריים, אבל האינקוויזיציה הגיעה גם לפה. יהודי אחד אפילו הועלה על המוקד. לכן בית הכנסת הזה כמו בתי הכנסת האחרים באיים שכן בבתים פרטיים – אמצעי בטיחות כדי להסוות את קיומם.

אחת המשפחות היהודיות שהתגוררה בסאו מיגל היא משפחת אבו סעוד, כיום אחת המשפחות העשירות בפורטוגל. בשלב מסוים המשפחה הייתה שותפה בחברת התעופה SATA – חברת התעופה הלאומית של פורטוגל ששינתה עם השנים את שמה ל-TAP. (החברה שבה טסנו).

אנחנו הרגשנו סוג של סגירת מעגל אבל מסתבר שאנחנו לא היחידים. אמנם בית הכנסת נסגר לציבור לפני כ-50 שנה כי לא היו מספיק מתפללים, אבל בדיקת דנ"א שנעשתה לאחרונה גילתה שכב-10% מאוכלוסיית האיים האזוריים זורם דם יהודי.

גלידה, חשמל, מים ולווייתנים

לאחר הביקור בבית הכנסת עצרנו בגלידריית La Gelateria כדי להעלות את רמת הסוכר עוד יותר. גלידת הלימון במקום מיוצרת מהלימון שגדל אצל נועם ודלית בחצר – מה שאומר שקיבלנו לא רק גלידה מצוינת, אלא גם יחס של אח"מים. וכמובן שדאגנו לפרגן לחברים והזמנו בעיקר גלידת לימון. היא הייתה בדיוק ברמת החמיצות הנכונה מבחינתי. במילה אחת – מושלם.

בדרך לטרק שלנו היומי שלנו (בכל זאת מדובר בטיול אתגרי) ראינו איך מייצרים חשמל בסגנון האיים האזוריים: קודחים חור במקום שבו קליפת כדור הארץ דקה במיוחד ומנצלים את האדים שיוצאים ממעבה האדמה. הגנרטורים להפקת החשמל פועלים 24/7 – מה שמקנה לתושבי האיים שגם ככה נהנים מאיכות חיים מעולה (אין פקקי תנועה למשל) חשמל ירוק לחלוטין.

לאורך הדרך גם מפוזרים ברזי שתייה. המים בהם הם מי גשמים שעוברים דרך שכבת הבזלת שמשמשת כמסננת. המשמעות היא שנוצרים מים טובים לשתייה שכל אחד יכול ליהנות מהם.

העצירה האחרונה שלנו לפני הטרק הייתה ב-Santa Iria – נקודת תצפית ששימשה בעבר לצורך ציד לווייתנים ששימש כפרנסה העיקרית של תושבי האי. התצפיתנים היו עומדים כאן וכשהבחינו בלווייתן חבריהם היו יוצאים מיד לים כדי לצוד אותו. לאחר שנאסר לצוד לווייתנים נקודות התצפית הפכו לתצפיות נוף. אל דאגה – אפשר לאתר אותן בקלות הודות לסמלי המשקפת בשלטי הדרך.

הטרק המעגלי בחופו הצפוני של האי

הטרק נעשה בשביל המסומן PR27SMI בחוף הצפוני של האי סאו מיגל. המסלול מתחיל בעיירה Praia da Viola ועובר ליד חוף Viola – חוף שנחשב לאחד החופים הטבעיים היפים בארכיפלג כולו. לפי האינטרנט מדובר במסלול קל של 5 ק"מ בירידה, אבל הם לא לקחו בחשבון שיש אנשים כמונו שהופכים אותו למעגלי. כלומר, חוזרים אותו בעלייה.

הדבר המעניין ביותר (מלבד העובדה שלקח לנו הרבה יותר מהשעתיים הנדרשות להשלים אותו) הוא שבדרך יש טחנות קמח. תושבי המקום עשו שימוש בכוח המים מנהר Ribeira do Salto כדי לטחון חיטה ותירס, בעיקר לצורך הכנת לחם – מוצר המזון הבסיסי באי גם כיום. הם גם בנו טרסות ותעלות כדי ליצור בריכות שבהן נשות הכפר היו עושות כביסה.

בשלב מסוים דליה (אחת מחברות הקבוצה) ואני שהיינו עסוקות בהליכה, לא שמנו לא שטעינו בדרך. מזל שנועם רץ בעקבותינו והחזיר אותנו למסלול תרתי משמע. תודה נועם. היה טרק לא קל פיזית אבל מרהיב ביופיו.

ההתפעלות מכושר האלתור לניצול משאבי הטבע המקומיים רק תלך ותגבר עם הזמן שלנו באי. גם היום סאו מיגל נחשב לאי יקר (הכל יחסי, כן?) למחייה, למשל תושביו צורכים בעיקר מוצרי מזון מקומיים כי כל השאר מגיע בטיסה מיבשת אירופה. גם הגישה לשאר איי הארכיפלג אינה פשוטה – טיסה (100 דולר ושעה לכיוון) או שיט במעבורות שפועלות רק בקיץ.

לא פלא שסחר חליפין היא אופציה נפוצה גם כיום, אבל המחשבה על מה היה לפני המצאת המטוס לא עזבה אותי. כשחושבים על מגורים באי בודד חושבים לרוב על אננס וקוקוס (הראשון קיים בשפע פה, השני לא), אבל אף אחד לא חושב על כל השאר.

טיפים לסיום

הקדישו למסלולי ההליכה יותר זמן מאשר נדרש באינטרנט או במדריך הטיולים. פשוט אין סיכוי שאתם תוכלו לעמוד בפיתוי של סלפי מול הנוף כל מטר בערך. ומניסיון – אמנם מדובר באי ומקסימום תגיעו לים במקרה של טעות, אבל תמיד מומלץ לשים לב לאן הולכים.

תכנננו את סדר היום שלכם לפי מזג האוויר. בשבוע שהיינו באיים האזוריים התחזית לרוב קלעה בול ברמת הדקות. מכיוון שיש הרבה אפשרויות בחירה ממש לא חייבים להזמין מראש מקומות לאטרקציות, טיסות פנימיות או בתי מלון אלא לזרום עם הלב ועם האקלים. אמנם האחרון משתנה פה במהירות, אבל למה לא להתאים אותו אליכם במקום להפך?

• יום 1 – השגחה עליונה
• ← יום 2 – האדמה הטובה
• יום 3 – הכל זורם
• יום 4 – אל תספרו לאמא
• יום 5 – חזרה לשורשים
• יום 6 – מגן עדן לגיהנום ובחזרה
• יום 7 – Lunch Box כמשל