וילה דו קורבו – הישוב היחיד בקורבו

וילה דו קורבו היא עיירה קטנטנה באי קורבו שבארכיפלג האיים האזוריים, למעשה, היא הרשות המוניציפלית הכי קטנה בכל פורטוגל. בעיירה נפקדו 430 איש בשנת 2011 והיא משתרעת על פני שטח של כ-17.11 קמ"ר בלבד.

וילה דו קורבו שבטעות נקראת לעתים וילה נובה דו קורבו בנויה מבתים קטנים המוקמים לאורך דרכים צרות וסמטאות שעולות לאורך הגבעות בשליש הדרומי של האי. מעל החוף של הכפר נמצא נמל ושדה התעופה המקשרים את הקהילה אל העולם החיצון.

ההיסטוריה של וילה דו קורבו

ההיסטוריה של וילה דו קורבו מתחילה מסוף המאה ה-14 עת ניסו ליישב את המקום שוב ושוב אך ללא הצלחה מרובה. בעקבות הניסיונות הכושלים האלה, גונזלו דה סוזה, מושל קורבו ופלורס הוסמך לשלוח עבדים אל האיים הללו לשם גידול בקר. אלה שעבדו בקורבו גרו בסביבות בכפר במבנים ארעיים ובשנת 1570 נבנתה הכנסייה Nossa Senhora dos Milagres.

בסביבות 1580, חלק מתושבי פלורס עברו לגור בקורבו והישוב הוקם. מתיישבים אלה חיו מרעיית כבשים ועזים ודיג מהחוף. תחומי מסחר רציניים אחרים עדיין לא היו באי. ההיסטוריון Gaspar Frutuoso כתב מאוחר יותר בסוף המאה ה-16 שהאוכלוסייה כללה בתים "… של כ-20 תושבים, שוכרים ואדונים… עבדים מסוימים, ובנות תערובת שנישאו לעבדים". מאז האי עבר כמה ידיים וסבל מפשיטות הולכות ונשנות של פיראטים אנגלים ואחרים.

בשנת 1632 קבוצה גדולה של פיראטים הגיעה אל האי אבל בדרך נס הקורבואים הצליחו להביס את הפיראטים ללא אבדות משמעותיות בנפש. עד היום תושבי המקום משוכנעים שהניצחון קרה בזכות הפסל של Nossa Senhora dos Milagres שעד היום נמצא בכנסייה שבאי.

במאה ה-18, ציידי לווייתנים אמריקאים הגיעו לפלורס לגייס צוותים לספינות הציד שלהם. בזכות הניסיון שלהם, תושבים מקורבו עזרו בגיוס, או אז התחילה מערכת יחסים קרובה עם צפון אמריקה שהמשיכה אל תוך המאה ה-20 (באותו הזמן, הקשר הזה היה חזק יותר מאשר הקשר לליסבון). כתוצאה מכך, הייתה הגירה חשאית ועריקות משירות החובה הצבאי שהיה בפורטוגל אל האי.

ב-20 ביוני 1832, פיטר הרביעי, מלך פורטוגל, העלה את ההתיישבות בקורבו למעמד של ישוב עירוני. עד אותו יום, קורבו היתה בתוך שטח השיפוט של סנטה קרוז דאס פלורס ששכנה מולו, באי השכן פלורס.

בשנת 1886, כאשר המושל של מחוז הורטה, מנואל פרנסיסקו דה מדיירוס, שאל את התושבים מה הם רוצים ממנו, הוא הופתע מהבקשה הצנועה שהם ביקשו – דגל לאום פורטוגזי עבור האי.

מתחילת המאה ה-19 ולתוך המאה ה -20, ההגירה אל האי נמשכה באין מפריע, למעט התקופה בין השנים 1925 ל-1955, אז עזבו הרבה תושבים את האי בחיפוש אחר ביטחון כלכלי (תהליך שנמשך גם לתוך שנות השמונים). בשנת 1938 עבר לגור באי הרופא הקבוע הראשון, ז'ואאו רודריגז פריירה דה סילבה והוא חי בוילה דו קורבו עד 1945.

ב-10 באפריל 1997, הגרעין העירוני של וילה דו קורבו שהורכב בעיקר מהבית בן שתי קומות הישן והאסמים של מרכז העיר, סווגו לקבוצה אדריכלית יחודית על ידי הממשלה האזורית של האיים האזוריים.

הגיאוגרפיה של וילה דו קורבו

וילה דו קורבו משתרעת לאורך החוף הדרומי של האי קורבו והיא מקום היישוב היחיד על האי. העיירה נשלטת על ידי מצוקים עצומים של מכתש וולקני שהיה פעם לועו של הר געש. האזור שמצפון לעשוב מאופיין בשדות ושטחי מרעה חקלאיים ובחלקי קירות אבן.

בסוף המאה ה-19, חוותה וילה דו קורבו ירידה של 9 אחוזים באוכלוסייתה. רוב המהגרים עזבו לארצות הברית. ההגירה בין קורבו וניו אינגלנד המשיכה וסימנה את התנודה הדמוגרפית באי במהלך המאה ה-20. ארבע תקופות של הגירה ניתן לראות במבט לאחור:

• בתקופה הראשונה, עד 1925, כשארצות הברית החלה להגביל את ההגירה, האוכלוסייה המקומית פחתה ב-18%.
• התקופה השנייה, עד לשנת 1955, התאפיינה בהגירה לאמריקה הלטינית, בעיקר לברזיל. זו היתה הגירה מינורית יחסית.
• תקופה שלישית, שנמשכה עד תחילת 1980 הביאה לירידה של 49% במספר התושבים המקומיים.
• תקופה רביעית, מ-1980 עד תחילת המאה ה -21. הגירה זו היתה תוצאה של הגבלות חדשות על הגירה ופיתוח חברתי כלכלי מקומי שגרם לשינוי קטן.

עם זאת, ב-14 השנים האחרונות חלה עלייה של 12.5% בכמות האוכלוסייה שנובעת מהגורמים הבאים:

• חזרה של מהגרים.
• התחזקות האינטרנט וכתוצאה מכך הזדמנויות תעסוקה חדשות.
• הקמתו של בית ספר יסודי עם חינוך בסיסי שמסייע לגדל במקום דור צעיר.

כלכלתה של וילה דו קורבו

באופן כללי, התושבים עוסקים בדיג, חקלאות, או בקר ורוב השירותים באי בנויים כדי לתמוך בפעילויות האלה. בנוסף, עוסקים כאן גם בתיירות.

למרות גודלו הקטן של האי, העירייה דאגה לבנות באי איזור קמפינג קטן בפראיה דה ארייה ובו שירותים, מנגלים ושולחנות פיקניק על מנת לעזור לתיירות.

ארכיטקטורה

מרכז וילה דו קורבו, ממוקם בחלק המזרחי של רחוב דה מתריז, מאופיין בכבישים צרים, מבוך של סמטאות ומבנים של העיר ההיסטורית. הבנייה כאן מתאפיינת בדרך כלל בבתים בני שתי קומות הפונים לכיוון דרום ומכוסים גגות רעפים. לחלק מהמבנים הללו צמודות מכלאות חזירים.

מבנים ונקודות עניין בוילה דו קורבו

• בית הדואר והטלגרף של וילה דו קורבו. מבנה ה-CTT נבנה במאה ה-20 והוא נמצא בלרגו דו ריביראו.
• הבור של ג'ונקה (Cova de Junça) – סילו תת קרקעי בצורת כד המשמש לאחסון דגנים. נבנה במאה ה -18.
• המגדלור של פונטה נגרה (Farol de Ponta Negra) – נמצא ממערב לנמל הקטן לצד טחנות הרוח של קורבו. המגדלור הוקם בשנת 1910 כדי לסמן ולשמור על החוף הדרומי של האי
• בית המגורים של מריאנה לופז – (Casa de Mariana Lopes)
• טחנות הרוח של קורבו (Moinhos de Vento) – קבוצה של שלוש טחנות רוח הממוקמות לאורך Caminhos Dos Moinhos בנויות מאבני בזלת בצורה חרוטית, עם מפרשים על גג עץ.

מבנים דתיים בוילה דו קורבו

• כנסיית נוסה סניורה דוס מילאגרס – הכנסייה הקרתנית הבארוקית הזו ענבנתה בשנת 1570, על מנת לשכן את הפסל של "גבירתנו של הנסים" מי שב"באורח פלא" הצילה את תושבי קורבו מפני התקפות של פיראטים, במהלך המאה ה -16.
• אימפריו של סנטו אספיריטו דיבינו – זהו מבנה מלבני פשוט המשמש לפסטיבלי רוח הקודש. נבנה סביב 1871.

תרבות בוילה דו קורבו

האי חוגג בכל שנה את יום החג של גבירתנו של הנסים בתאריך ה-15 באוגוסט. האירוע הוא למעשה חגיגה דתית של שבוע ארוך של תפילה, עם תהלוכת נרות בערב ה-14 באוגוסט הכולל מיסה חגיגית.

בנוסף לחגיגה זו מתקיים בעירה פסטיבל טחנות הרוח, אירוע מוסיקלי חילוני המושך אליו תיירים ובו מופיעים כשרונות מוסיקליים מקומיים ופופולריים.