חוויה של טיול בסנטה מריה

הכל התחיל עם שחר או ליתר דיוק בטיסה שיצאה ב-06:30 מהאי סאו מיגל. אמנם אני אדם של בוקר, אבל מכיוון שהטיסה נמשכה רק חצי שעה השבתי להצעה בחיוב של המדריך אנריקה וחשבתי – מה כבר יכול להיות רע בטיול באי קטן עם קבוצה אינטימית?

מסתבר שקצת גשם והרבה רוח לא יכולים לקלקל את הנוף הנפלא של האי סנטה מריה.  אמנם זהו האי הכי קטן באיים האזוריים (16.6 ק"מ אורך ו-9.1 ק"מ רוחב) והכי ותיק, אבל יש כנראה סיבה טובה לזה שהוא הראשון שהתגלה בארכיפלג.

וכמובן כמו כל איש של בוקר הייתי חייב קפה כדי להתעורר וגם כאן לא התאכזבתי – הקפה במסעדת מלון Charming Blue בוילה דה פורטו הוא בדיוק מה שהייתי צריך. רציתי גם להישאר ולהתפנק בספא המקומי, אבל המדריך אנריקה טען שחבל על כל דקה… בהמשך הבנתי שהוא צודק כי בסנטה מריה יש הרבה מה לעשות חוץ מספא.

סרט או ציור? לא זה ולא זה

בקיצור – התחלנו ללכת בין השדות לכיוון מרכז האי והתחיל בינינו ויכוח: האם הנוף פה דומה לאירלנד בגלל הכבשים שפגשנו או שהוא נדמה כאילו נלקח מתפאורה של סרט? בטח תשמחו לדעת שהגענו למסקנה שהנוף של סנטה מריה מיוחד במינו ופשוט מהפנט, כך שכל השוואה למקומות אחרים או לסרטים מהוליווד פשוט עושה עוול לאי המקסים הזה.

אחרי השדות והכבשים הופתענו לגלות שהגענו למדבר. המדריך הסביר לנו שמדובר ב-Barreiro da Faneca – אזור צחיח של חימר אדום שייחודי לאיים האזוריים. יש כאלו שטוענים שמדובר באחד מ-10 המקומות היפים ביותר באיים האזוריים, אבל למה שלא תיווכחו בכך בעצמכם?

שילוב נדיר בין אדם לטבע

ואחרי המדבר שוב הפתעה – אזור נוסף של נופים ירוקים עם  בתים מסורתיים מקסימים שכמו יצאו מציור של ילדים. אחרי ששבענו מהנופים הטבעיים לקח אותנו אנריקה המדריך לנוף מעשה ידי אדם – מחצבת Poço da Pedreira בצפון האי ליד הישוב סנטה ברברה.

האבן מהמחצבה שימשה לבניית הבתים המסורתיים שאותם ראינו קודם, כך שהסכמנו שוב שזהו שילוב נדיר של אדם וטבע. קצת מוזר אולי שמטיילים ממדינות שונות מגיעים להסכמה הדדית דווקא בסנטה מריה, אבל כנראה שזהו סוד הקסם של המקום. בקיצור – החלטנו שוב (בהסכמה הדדית כמובן) שכדי להכריז על שלום עולמי צריך רק להגיע לפה ולהסתכל על הנוף.

משם המשכנו לנקודת התצפית Mirador of Espigão שצופה על נוף מרהיב, הן של המפרץ והן של הכפר São Lourenço. להפתעתנו, הכפר לא הפריע לנוף המרהיב אלא דווקא תרם לו ואנחנו כמובן התפעלנו והמשכנו הלאה.

התחנה הבאה שלנו הייתה חוף הים עם חול שחור, קצף גלים בצבעים שנעים מכחול לאזמרגד והרבה אור שהופך את כל המראה לעצמתי במיוחד. כשמוסיפים לזה את רחש הגלים ואת הדגים שטוגנו במיוחד עבורנו התקבלה תוצאה מפעימה. ולחשוב שאני רציתי להישאר בספא…

יש לכם פחד גבהים? זה הזמן להגיד לו שלום

אחרי ארוחת הצהריים אנריקה החליט שזה הזמן לקצת פעילות גופנית ובמילים אחרות – טיול רגוע ברכב שכור לאורך החוף. אמנם אחרי האוכל כל מה שרצינו הוא לישון, אבל לא יכולנו שלא להתפעל מהמפל Cascata do Aveiro שגובהו 110 מטר.

משם אנריקה הסיע אותנו לסלע הוולקני Ribeira do Maloás והכריח אותנו ללכת לאורך הצוק. אמנם החוויה מפחידה במיוחד (אמרתי כבר שיש לי פחד גבהים?) אבל ללא ספק הייתי חוזר עליה שוב.

וכדי לבדוק את גבולות היכולת שלי, אנריקה החליט שצריך גם לעלות למרומי פיקו אלטו – הנקודה הגבוהה ביותר באי שמתנשאת לגובה 587 מטר מעל פני הים. וכמובן שהנוף המרהיב השכיח ממני את העובדה שעד לפני כמה דקות סבלתי מפחד גבהים.

לפנות ערב נפרדנו מאנריקה ועלינו על הטיסה חזרה לסאו מיגל. אני באופן אישי הייתי מותש אבל מאוהב לחלוטין. דבר אחד בטוח – אני עוד אחזור לסנטה מריה והפעם לא אפספס שום פינוק בספא. בכל מקרה, פוסט נוסף בנושא עוד יגיע…

כתב: דוד שווירמרץ